הינהנתי, הזקנה חייכה בחיוך ערמומי ואמרה: "נו, בקר" ואז הלכה לאט לאט לעבר האגם. ביליתי הרבה זמן ...

  1. הינהנתי, הזקנה חייכה בחיוך ערמומי ואמרה: "נו, בקר" ואז הלכה לאט לאט לעבר האגם. ביליתי הרבה זמן ...

הינהנתי, הזקנה חייכה בחיוך ערמומי ואמרה: "נו, בקר" ואז הלכה לאט לאט לעבר האגם. ביליתי הרבה זמן ...

בימים שלאחר מכן, נראה היה שסבתא שלי איבדה את דעתה. היא סחפה את הבית, גררה את כל הפינות לזרוח, שפשפה כל מה שאפשר, תלתה את הווילונות הקדמיים, הכינה הרים של כריות על המיטות, היה לי הרושם שיש חתונה בבית, לא פחות ...

יש לי סיפור טרי היישר מהמקום בו חגגנו את השנה החדשה.

וחגגנו את זה בבית נעים ביער מושלג, עם תנור חם ואח גדול, וסחפי שלג עמוקים עד הברך. לא ניתן לקרוא למקום הזה כפר יותר, נותרו רק 7 בתים מאוכלסים, הפזורים במרחקים שונים זה מזה. המקום נפלא, יש אגם, יש המון דגים, יש הרבה פטריות ביער, שקט ושלווה.

חברו לכיתה של בעלי, ואדיק, גר שם, יש לו חוות דגים שלמה ודי רווחית.

אז נחנו שם שבוע שלם, וכמובן, התחלתי לסחוט את משהו מסתורי מוואדיק וקיבלתי סיפור כזה בדיוק.

סיפורו של ואדים.

מרכז>

בצעירותי היו כאן המון בתים. רוב הזמן נשארו כבר כמה זקנים, הצעירים התכוונו לכבוש את הערים. עוד הייתי בבית הספר כשקרה לי סיפור מוזר.

סבתי נסעה עם כמעט כל החברים, היא הכירה את כולם, כל יום היה אורח בבית, אחר כך לפטפט, אחר כך למלח, ואז איזשהו מזל אחר או שמחה. היא אהבה לדבר. והכרתי את כל מי שחי באזורנו.

ערב אחד בחרתי בחצר עם טוסטוס של סבא זקן. זה כבר התחיל להחשיך, אני, מרותק לעבודתי, אפילו לא שמתי לב איך הזמן עובר.

ורק קול ישן ודחוס צרוד הרים אותי מהמקרה:

"אתה יקירתי, תחליש את ראייתך, בחושך שאסוף חתיכות ברזל." הרמתי את מבטי מהכיתה והסתכלתי לכיוון השער - הייתה זקנה לא מוכרת, זקנה, כפופה וחייכתי, בחנתי אותי בעיניים מהירות וערמומיות. אני, כבחור מגודל, אמרתי שלום, ענתה סבתא.

�אחר שתיקה קצרה היא שאלה: "איפה סבתא שלך, לאוקדיה?"

"כן, בבית," אני אומר, "הלביבות אופות, תתקשר אליה?" אני שואל.

"לא צריך" - אומרת הזקנה. "היא לא שמחה אותי עכשיו, עבר כל כך הרבה זמן, אתה אומר לה שהאישה גלאשה נכנסה, אמרה לה שלום, ואני מחכה שהיא תבקר אותי ביום חמישי הבא."

הינהנתי, הזקנה חייכה בחיוך ערמומי ואמרה: "נו, בקר" ואז הלכה לאט לאט לעבר האגם. במשך זמן רב התבוננתי בפסלון הצלצול והקשוח שלה ומסתכל על כל הסבתות שבזכרוני.

התעסקתי עם הטוסטוס הישן עד שהבנתי שהוא כבר חשוך וכמעט לא יכולתי לבדוק את הפרטים. סבתא אפתה לביבות טעימות עם בייקון, אכלתי ונפלתי על הספה מול הטלוויזיה. רק כשסבתא קמה מהעסק שלה והתיישבה ליד הכיסא, נזכרתי בזקנה ההיא וסיפרתי עליה לסבתא. התגובה שלה לסיפור שלי הייתה קצת מוזרה: סבתא אחזה בראשה בידיה, פרסמה "aaa" ארוך תוך שאיפה והתנדנדה מצד לצד. לא משנה איך התחננתי בפניה שתגיד לה איזה מין אישה היא גלאשה, היא לא רצתה להגיד שום דבר בשום צורה שהיא מנקה אותי.

בימים שלאחר מכן, נראה היה שסבתא שלי איבדה את דעתה. היא סחפה את הבית, גררה את כל הפינות לזרוח, שפשפה כל מה שאפשר, הוציאה את הווילונות הקדמיים, הצליפה הרים של כריות על המיטות, היה לי הרושם שיש חתונה בבית, לא פחות. אני זוכר שזה היה יום רביעי, ובערב, גראן השיגה את שמלתה החגיגית, לחצה אותה, תלתה אותה על דלת השידה ואז התיישבה לכתוב מכתבים. ניסיתי לא לגעת בה, היא הייתה כל כך נלהבת מההכנות שלה, עד שלא היה טעם לדבר איתה. בטח התחלתי חג לכבוד אותה גלשה ממש - חשבתי לעצמי.

כשכבר הייתי במיטה, סבתא ניגשה אלי, טפחה על ראשי ואמרה ברוך רב: "אתה, ואדימקה, אל תחשוב עלי רע. תמיד ניסיתי עבור כולכם. טון אומר (זו אמי, היא עבדה בעיר באותה תקופה) כדי שתשאיר הכל כמו שהוא. "

שזכרתי אותה.

בבוקר, סבתי כבר לא קמה מהמיטה. הרופאים אמרו שהיא מתה בלילה מהתקף לב.

במכתבים שכתבה לכולם שהשאירה למי מה לעשות עם החווה, היא כתבה לי מילות פרידה וציפיות, שהצדקתי במחציתן - לא הפכתי להיות יו"ר החווה הקיבוצית, אבל לא סיימתי עם מדליית הזהב.

מאוחר יותר, אחרי המכון, ניסיתי לגלות מאמי שזה מוזר כל כך שממנו הייתה האישה הזו גלאשה. כפי שהתברר, פעם, אפילו בצעירותה, הייתה לסבתא שלי חמות - גלאפירה פדורובנה, אישה זקנה וחכמה מאוד. סבתי לא דאגה לה, ועל ערש דווי היא ביקשה בדמעות מהאישה גלאשה שתבוא עבורה לפני מותה, הזהירה שהסבתא שלי מוכנה. אמא אמרה שכמו בבא, גלאשה חייכה לבקשה זו והשיבה: "ככל שאלוהים מאפשר." וכנראה שהרשיתי, הגיע פעם.

המקור

?אחר שתיקה קצרה היא שאלה: "איפה סבתא שלך, לאוקדיה?